מאירי על עירובין ל״ה

1 זה שכתבנו במשנה בנתנו במגדל ואבד המפתח שעירובו עירוב ובבנין שאין בסתירתו איסור תורה אבל אם יש בסתירתו איסור תורה אסור ואם נמצא המפתח יראה מסוגיא זו שאם נמצא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה קנה לו כמו שכתבנו במשנה וזהו שאמרו בעיר עירובו עירוב כגון שנמצא בחצר או בגג או בקרפף וכמו שאמרו אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לשבת אבל נמצאת בשדה אינה כלים עירוב שהרי אי אפשר להביאה ואין הלכה כר׳ שמעון שאמ׳ במוצא תפלין נותנן לחברו וחברו לחברו שיגיע לבית הסמוך לחומה ואעפ״י שיש כאן דבר מצוה שאין מערבין אלא למצוה הרי אף הכנסת תפלין מצוה ואעפ״כ אין הלכה כר׳ שמעון כמו שיתבאר:

2 היה עירוב זה בכלי של עץ ואבד המפתח אם גדולים הם לא קנה לו שסתירתם אסורה ובקטן כגון חבית זכה לו ואם לא היה שם מפתח אלא שקשור בחבל וצריך סכין לפסקו מפקיע או חותך ואפי׳ היה מחובר לקרקע שאמ׳ עליהם חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע ואינו חותך מכל מקום אינו אלא שבות וכאן לא גזרו:

3 כל הכלים הנטלין בשבת כגון אותן שמלאכתן להיתר נטלין אף שלא לצורך תשמישן ואפי׳ מחמה לצל ושאין נטלין כגון אותם שמלאכתם לאיסור אין נטלין אלא אם כן לצורך גופו או לצורך מקומו וכל כלי שפחתו גדול כגון מסר גדול ויתד של מחרישה אסור לטלטלו והוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס כמו שיתבאר במקומו. ולענין יש בנין בכלים או אין בנין בכלים שברפויים אין בנין אבל כל שהוא צריך לעשות בחוזק ובהדוק יש בנין כבר ביארנוה בשלישי של שבת ובשני של יום טוב:

4 כבר ידעת בכל אבות הטומאה שאם הסיט הטהור את הטומאה שמטמאה במשא נטמא משום נושא ואם הסיטה הטומאה את הטהור לא נטמא חוץ מבזב וחבריו מזוב וזבה שמטמאין את הטהור בהיסטן שאם היתה קורה מונחת בראש האדם וכלים בראשה האחר והניד את הזב את הקצה השני נטמאו הכלים כמי שנגע בהם ונעשו ראשון לטומאה. היה כלי מחובר בארץ או מסומר במסמרים והקיש עליו הזב באגרפו ומכח הקשתו נתנדנדו הכלים או אוכלי׳ שבתוכו או שהפילן טהורים שאין זה כח היסט אלא כח רעדה כמי שרקד בארץ ומחמת קולו נתנדנד הכלי אבל אם לא היה כחו יפה וחזק אלא שהוא מתנדנד והקיש עליו והניד או הפיל מה שבתוכו הכל טמא שזהו כח היסט. והוא שאמרו בברייתא הקיש על אילן שכחו רע ועל שוכה שכחה רע ונפלו משם פגין או שוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל ממנו ככר טהור הקיש על השידה תיבה ומגדל הבאים מן השדה ר״ל שמחזיקים כורים בלח שאין מיטמאין מחמת עצמן ר׳ שמעון ור׳ נחמיה מטהרין כלומר שהיו מתנדנדין טמאים כלומר כלים שבתוכן זה הכלל מחמת היסט כגון שכחן רע טמאים מחמת רעדה טהורים אפי׳ אהל ר״ל כלי גדול וניסט טמאין כלי ואינו ניסט טהורים שכל מחמת רעדה טהור ואפי׳ ברעדה שמחמת כחו כגון שהקיש בה באגרפו ואין צריך לומר ברעדה שלא מחמת כחו כגון מחמת טפוחו או רקודו. ויש מפרשי׳ באהל וניסט שנתק ממקומו ולא יראה כן אבל גדולי המפרשי׳ פרשו אהל וניסט שהקיש על האהל וניסט האדם שעליו כלומר שנתק ממקומו כלו ולא ניסט שלא ניסט האדם אלא שנתנדנד והוא הקרוי רעדה:

5 כבר ביארנו במשנה בספק עירוב שהוא עירוב ולא סוף דבר בתרומה שנטמאת שהיה לנו לומר הואיל וישנה בעולם העמידוה על חזקתה אלא אף בנשרף שאינה בעולם ואי אתה יכול להעמידה על חזקתה אתה אומר כן כמו שביארנו במשנה:

6 טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואם טבל ספק בארבעי׳ ספק שלא בארבעי׳ סאה וכן שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעי׳ סאה וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טמא שהטמא יש לך להעמידו על חזקתו עד שיודע לך שטבל וכן הדין במקוה שנמדד ונמצא חסר שמטמאין כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי׳ נמדד כבר ונמצא שלם עד שיודע זמן שנמדד ונמצא שלם ואפי׳ היה המקוה ברשות הרבים ולא סוף דבר בטומאה חמורה כגון טמא מת ושרץ וכיוצא בהן אלא אף בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובים או טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובים אבל היה אחד מהם בארבע ארבעים סאה ואחד כלו שאוב וטבלו שנים אחד מטומאה חמורה ואחד מטומאה קלה ועשו טהרות את שבטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואת שבקלה טהורות:

7 נתבאר במסכתא זו נח. שמי שהיה מודד אלפים אמה מסוף עירו אינו מודד אלא בחבל של חמשי׳ אמה והוא שצריכים שני אנשים במדידה אחד אוחז מכאן ואחד אוחז מכאן אחד אחת מכאן ואם היה החבל פחות מחמשי׳ אמה מתוך שהחבל קצר מתמתח בידם והמדה מתארכת וכן לא ביתר מחמשים שמתוך כבדו של חבל הוא נכפל באמצעיתו ומתקצר ונמצא מחמיר במדתו יותר מדאי וכן קבעו חכמי׳ שלא ימדוד אלא כנגד לבו וקבעו דבר זה כדי שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ומחמיר במדתו יותר מדאי:

8 היה מודד והגיע לגיא אם אינו רחב חמשי׳ אמה משפתו אל שפתו אעפ״י שיש במדרונו הלוך יותר מאלף אמה מבליעו ר״ל שכל הליכת המדרון נבלעת ואינה עולה למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאיליו וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בגדר ר״ל חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע והתבאר עוד שם שאם היה הגיא כנגד רחב יתר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל זה כשהולך לאחד מראשיו שלא כנגד העיר הגיא מתקצר לשם ואפשר להבליעו מותר לילך שם ולהבליעו וחוזר לכנגד המקום שכנגד העיר ומשלים מדת תחומו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ובכל מה שכנגד התחומין אינו יכול להבליעם מפני הרוחב אין יכול להבליעו והיאך הוא עושה בזו אמרו שמקדרין בהרים ופרשו בה לשון נקירה כלומר שרואין אותם כאלו הם נקובים ושנמדוד דרך אותו נקב ר״ל כאלו הוא נקוב במקום רגלי העליון כאלו החבל עובר ביושר במקום שרגליו לשם. והענין הוא שלא נבליע את המדרון לגמרי ולא נמדוד אותו לגמרי. ולי נראה בלשון קדור ענין שיעור כעין קודר אדם קב או קבים כלומר שמשערין בעצמנו להבליע קצתם בדרך אחרת וכיצד הוא קדור זה אין מודדין אלא בחבל של ארבע אמות ראשו אחד ביד אחד וראשו השני ביד אחר ותחתיו מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ונמצא מדרון של כל ארבע אמות מתמעט כשיעור חצי קומת אדם ואין מקדרין בעגלה ערופה כשמודדין איזו עיר קרובה מכלן וכן בערי מקלט למדידת תחומיהם שקולטין כערים עצמן אלא מודדן כל המדרון ואעפ״י שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את הערים מפני שאין מקדרין בשל תורה:

9 כל הטמאות מחזקין אותן למפרע כשעת מציאתן עד שיתברר לנו זמן מפרע שלו שהיה טהור כיצד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת מחזיקים אותו למפרע בשעת מגעו כשעת מציאתו אף ברשות הרבים וטמא. מעתה זה שהכשרנו בעירוב בתרומה שנטמאת ואינו ידוע אם נטמאת מבעוד יום אם לאו לא שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואין ידוע אם חי אם מת ונמצא עכשיו מת אלא שבאו שתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה: